אני רוצה להודות למורות ולמורים שלי
אף פעם לא החשבתי את עצמי מחוברת במיוחד לרקע היהודי שלי.
חיפשתי השראה ולמידה בהמון עולמות תוכן שצמחו מתוך דתות, תרבויות ורקעים היסטוריים מגוונים.
ופתאום אני שמה – חלק נכבד ממוריי, נולדו למשפחה יהודייה. בדיוק כמוני. וכמה מרתקת השפעת הרקע ההיסטורי על המסע הרוחני שלהםן ועל המתנות שיצרו עבורינו. אז הנה שיתוף על הלמידה שלי מהםן.
וגם איך כל זה מתקשר ישירות לעשייה שלי כיום והזמנות להצטרף אליי, בסוף הפוסט איפה שה-
אני נדהמת כל יום מחדש עד כמה חזקה ההשפעה (המכריעה) של מערכת היחסים שלי עם עצמי, על כל ההיבטים בחיי. כמה היא הושפעה ומושפעת כל הזמן ממערכות היחסים שלי עם העולם. כמה זה מבפנים החוצה, ומבחוץ פנימה, כמעט בלתי ניתן להפרדה. כמה אני משפיעה ומושפעת, חיה במעין תלות הדדית, **וגם** עם חירות פנימית אינסופית.
כמה משאבים יש בתוכי, כמה חוסן פוטניאלי יש במערכת היחסים ביני לביני.
אדית איגר, פסיכולוגית אמריקאית, ניצולת שואה ששרדה את אושוויץ, מדברת על זה שהכלא הכי נורא הוא הכלא הפנימי שלנו. כלא שכולל מחשבות, אמונות ושיפוטים שחוסמים אותנו מלקבל את עצמנו ומשם גם להגשים ולממש את עצמנו במלואינו.
ויקטור פרנקל (ז״ל) פסיכיאטר, פילוסוף, ניצול שואה, ייסד את הלוגותרפיה שנחשבת לחלק מהפסיכולוגיה ההומינסטית והאקזיסטנציאליסטית, ומתעסקת בשאיפה המרכזית של האדם – למשמעות. דיבר על זה שהחירות שבוודאות שום דבר חיצוני לא יכול לקחת מאיתנו – היא החירות הפנימית לבחור איך להגיב, או במילים אחרות, לבחור את הגישה שלנו ביחס לאי אלו נסיבות.
אסתר פרל, פסיכולוגית יהודיה, בת לניצולי שואה, מקדישה את חייה לחיפוש אחר מה מאפשר לנו לשמור על תשוקה במערכות יחסים ארוכות טווח (אם תשאלו אותי – לא רק אלו הרומנטיות, אלא גם זו בינינו לבין החיים שלנו, וזו עם עצמינו). היא התבוננה בהורים שלה, ביחס לניצולים אחרים, וניסתה להבין מה מאפשר או מה מבדיל בין אלו ששרדו טראומה, לבין אלו ששרדו טראומה וגם בחרו לחזור לחיים.
ממנה אני לומדת על ההשפעה המכרעת של מערכות היחסים שלנו על רווחתינו הנפשית, ושאחד המפתחות המשמעותיים למערכות יחסים מיטיבות, הוא קבלה עצמית. אני מזכירה לעצמי כל יום, בהשראת אסתר, שהמידה שבה אקבל את עצמי היא המידה שבה אחרים יוכלו לקבל אותי. וכך גם על אהבה.
מה שלוקח אותי אל מארשל רוזנברג (ז״ל), פסיכולוג אמריקאי יהודי, שהתבונן באנטישמיות ובתופעות רבות אחרות, וחיפש דרכי שלום לחבר בין קבוצות ואנשים, ולמצוא פתרונות שלוקחים בחשבון את הצרכים של כולם. הוא פיתח את התקשורת הלא אלימה (לימים בארץ ״תקשורת מקרבת״) שצמחה בהשפעת הפסיכולוגיה ההומניסטית של קרל רוג’רס ובהשפעת תנועות המחאה הלא אלימות (של גנדי ושל לותר קינג).
ממנו, אחד הדברים שאני לוקחת, בהקשר לפוסט הנוכחי, זה שמערכת היחסים שלי עם עצמי היא לא רק הנגישה לי ביותר להתבוננות ולעבודה, היא גם ממש כמו זרקור ענק שמקרין ישירות על חוויית החיים היומיומית וארוכת הטווח שלי, וכמובן שגם על כל שאר מערכות היחסים שלי. היא הפילטר שדרכו אני חווה את העולם. ובהשראתו, אני לומדת לתרגל כלים של איך לדבר אל עצמי ולהתייחס לעצמי ממקום אמפתי. גם אם באופן ראשוני או אוטומטי, השפה הפנימית שלי תהיה רוויות שיפוטים, האשמות, הלקאות, ירידות…
אני לומדת איך דרך כל אלו אני יכולה לקבל מתנת חיבור עמוק ואינטימי עם הליבה שלי, עם הרגשות והצרכים היפהפיים והאנושיים שלי. עם האמת שלי.
וככל שאני עושה את זה יותר כלפי פנים, כך המשקפיים דרכן אני רואה החוצה הולכות ונצבעות בחמלה ואני יותר ויותר רואה כך, באופן טבעי, גם את מה שמחוץ לי.
בסוף כל תרגול יוגה, יש מסורת שאני מאוד אוהבת, של הודיה לאלו שהביאו לנו את הדרך הזו. בהשראת תרגול ההודיה הזה, אני אוהבת גם לעצור ולהעריך את התוכן של כל המורים והמורות שלי, שסללו עבורי דרכים להתפתח בהן, שאפשרו לי בכזו נדיבות, לבחור למה אני מתחברת ולצלול לעומקים אינסופיים של השראה והתרחבות. תודה שאתםן מאירים לי בבהירות את המשאבים הפנימיים שלי ומפיחים בי את רוח היצירתיות, מבעירים את התשוקה הפנימית שלי, ומזכירים לי יום יום שזו לא רק זכות, זו גם אחריות, וזה בעיקר פשוט מופלא, לצאת לאור, להעז.
כל הזמן בתודה
בתודה על הזכות ליצור מתוך חיבור כזה עמוק.