מה בין תקשורת מקרבת, פופקורן ושיפוטים עצמיים?

יום הבנתי משהו מדהים.

השיפוטים שלי כלפי עצמי הם בעצם… כמו פופקורן.

אם מתייחסים אליהם בזמן – יוצא מזה משהו מדהים!

אבל אם לא.. נוצר פספוס גדול…

כמו הרגע הקריטי שכולנו מכירים מעולם הבישול: עצרנו בזמן – קיבלנו זהב! פספסנו – מתחיל להישרף…

שנים למדתי שזה לא טוב לשפוט וש"אני חייבת להפסיק!", ואז התחלתי לשפוט את זה שאני שופטת את עצמי! מה שכמובן לא תרם לשיפוטים…

בעזרת תקשורת מקרבת, אני משנה את היחס שלי אל השיפוטיות העצמית.

הבנתי, שבדומה לפופקורן, אם אוכל ללמוד איך לזהות אותה כשהיא עולה ולהתייחס אליה בזמן –

בסוף יצא ממנה משהו מדהים!

כשאני שופטת את עצמי, יש בעצם חלק מתוכי ("השופט") שמנסה להעביר אליי מסר חשוב מהבפנים שלי – שמבקש לשמור עליי ולעזור לי. הוא לגמרי בעדי!

הקטע שהוא עושה את זה בשפה שבדרך כלל מובילה לאפקט ההפוך…

הבנתי שהוא בעצם צריך את עזרתי.

שאגיד לו משהו כמו "היי, שיפוט יקר! אתה יכול לבוא רגע? אני רוצה להקשיב לך יותר טוב!", כדי שנוכל להצליח לראות מעבר לתוכן השיפוטי ולקבל את המסר החשוב שהוא נושא עימו.

אז כשאני שופטת את עצמי – ״תפסיקי להיות רגישה מדי! מה נסגר איתך?!? יא מוזרה!״

השופט הפנימי שלי רק מנסה לומר לי: "אני רוצה שנלמד ביחד איך תוכלי להתחבר לאנשים עם כל הלב הרגיש שלך, להתחשב בהם, וגם לשמור על עצמך שלא לקבל מהם יחס שיהיה לנו כואב מדי"

מבינים את האבסורד? השיפוט העצמי הקשוח הוא רק ניסיון מתוק להגן עליי!

אני כל כך מפחדת שישפטו אותי כ"רגישה מדי", אז במקום אני שופטת את עצמי כדי שאף אחד לא ישפוט אותי ככה. ואז נוצר מצב שאני רק מורידה את עצמי, כשכל מה שרציתי זה לתמוך בי…

השפה שבה אנחנו מדברים לעצמנו משפיעה עלינו בעוצמות שקשה לנו לתפוס (על הדיאלוגים שלנו עם אחרים, על המצב הרגשי שלנו, ועל החיים בכללי!). בקורס הקצר "חיזוק נפשי לשריר הלב״, נעמיק ביחד בכלים שיוכלו לעזור לנו להפוך אותה לשפה שתתמוך בנו, במקום להפריע לנו בדרך.

אני כל־כך מאמינה בכלים האלה, שפשוט בוערת בי תשוקה עצומה להעביר אותם הלאה לכמה שיותר אנשים.

ובינתיים, הולכת לתפוס את הפופקורן בזמן, לפני שיישרף…