הנה פוסט סופר אינפורמטיבי עם מידע שמצאתי מאוד תומך לאחרונה!

אתחיל בלהודות בזה שאני מכורה לפודקאסט של ברנה בראון, שהיא השראה ענקית בשבילי (לינק אתן יודעות איפה) וגם לפודקאסט שלי. מודה, אני מכורה. באמת, צחוק בצד, היא הפכה לעוגן משמעותי לשפיות שלי בימים אלו.

בעודי בתקופה רווית חרדה, עובדת כ"כ חזק לא להחליק לדפוס המוכר שלי של עשיית יתר מתוך חרדה, כותבת במילותיי את התוכן שברנה הנגישה בפודקאסט, כשירות לציבור של ידע שממש תומך בי.

כידוע, אם כבר לימון אז נעשה לימונדה ומה אני יותר אוהבת מלהנגיש מתוך ההתמודדות שלי משהו שישרת את ההמון

כי שוב, צחוק בצד, אני מוצאת שלהרים ריטריט (יאבאלולו זה סופ"ש הבא!) מ-0-100 זה סופר פגיע, סופר מעורר לחץ, ובשילוב עם דברים אחרים בחיים, גורם לי להחליק בקלות פנימה והחוצה מדפוס עשיית היתר המהולל שלי. 

אז…. כמה הנחות בסיס:

הפוסט מדבר על חרדה כרגש יומיומי, ולא על חרדה כאבחנה פסיכיאטרית

חרדה/לחץ אלו רגשות מדבקים, עד כדי כך שכמעט קשה להתייחס אליהם כרגשות פרטיים-אישיים. חרדה מדבקת, היא מגיפה שקופה וחמורה, ומתפשטת כמו שריפה בשדה קוצים. דמיינו שאתםן במשרד, ופתאום מישהו מדבר מהר על כל מה שהוא צריך לעשות וכמה שאין זמן ושימו לב איך זה משם מתגלגל ככדור שלג בין כל מי שנוכח בסביבה). החדשות הטובות הן שגם רוגע ואיזון מדבקים, אבל תכף נגיע לזה.

לכולנו יש דפוסי תגובה אוטומטיים שלמדנו בדר"כ בזמן הילדות, במשפחה שלנו.

הבנה של דפוסי תגובה אוטומטיים שלנו לחרדה יכולה לעזור לנו לפתח תרגולים מרגיעים בריאים יותר

חרדה זה רגש שממש טוב בלהיות סוכן סמוי. הוא עושה את זה באמצעות שני דפוסי תגובה מרכזיים, שבדר"כ מקבלים צורה של תפקידים בדינמיקה משפחתית ונלמדים מוקדם בחיים באופן לא מודע:

עושי-יתר (over-doers) – אלו הנוטים לקחת המון אחריות ולהכנס לתפקיד המבוגר האחראי, ולהיות מתויגים כ- "חולי שליטה",התערבות-יתר, "משתלטים", קופצים לתפקיד הדואג/אחראי. בגדול – עושים במקום להרגיש, ולהסתכל פנימה.

עושי-חסר (under-doers) – אלו ש"נופלים" לשיתוק, בלבול, חוסר אונים וחוסר עשייה, ונוטים להיות מתויגים כשברייריים, לא אמינים, לא אחראיים, לא מתפקדים…

*** טריגר בושה ***

ל-2 הדפוסים עלול להתלוות רגש של בושה. רגש שלגמרי עסוק בזהות שלנו, באיך אני רואה את עצמי דרך העיניים של אחרים. אז העושי-יתר בבושה על כך ולא רוצים להיקרא "חולי שליטה" והעושי-חסר לא רוצים להיקרא "לא אמינים" או "חסרי תועלת".

–> אבל! כמה חשוב לזכור

*** שני הדפוסים האלו הם לא האמת על מי שאנחנו באופן אינהרנטי ומוחלט, אלא דפוסים נרכשים ונלמדים שאפשר לאזן ולשנות, אם יש מודעות ורצון לתרגל משהו אחר ומיטיב יותר ***

ולרגע אביא לכאן את המילה האהובה עלי של השנה פגיעות

אם ננסה להבין את הדפוסים דרך העדשה של פגיעות: מדובר פשוט בצורות שונות של שריון. אלו שתי שמלות שונות שעשויות מאותו בד של חרדה. אלו התנהגויות נלמדות שסיגלנו כדי לכסות, באופן לא מודע כמובן, על פחד וחוסר וודאות ששוכנים תחתיהן. כשאנחנו בעשיית-יתר – אנחנו לא מרגישות, אנחנו עושים! אנחנו לא צריכים עזרה, אנחנו עוזרות בעצמנו לאחרים! כשאנחנו בחסר – אנחנו לא מרגישים, לא עושות, על סף פירוק, לא יכולים להתמודד, צריכים עזרה.

אז הנה אני, בתור עושת-יתר מושבעת, כותבת בעודי באמת מנסה בכל כוחותיי לאזן את הנטייה הזו, של לעשות במקום להרגיש, כותבת כאן תפילה המונית – הלוואי שכוווולנו נפתח יותר מודעות לדפוסים האלו, ונעבוד יחד על לאזן אותם, ונתחיל להדביק אחד את השנייה ביותר איזון, ויסות ורוגע.

אני זוכרת את הרגע הראשון בחיי, אי שם בגיל 27 בג'רני, שהרגשתי איך השריון שלי מתמוסס, ואחרי שנים של החזקה, נהרות של רגש פשוט זרמו ממני החוצה. מאז אני רק מחפשת ויוצרת מרחבים שמעודדים אותנו לעשות את זה. להתחבר פנימה, ולאפשר למה שצריך לקבל הכרה, מקום ופורקן, לזרום מאיתנו החוצה.

אז בואו נסיים בחלק הפרקטי, מה נעשה עם כל המידע החיוני הזה?

נקח בעלות מעצימה על הדפוס שלנו, נכיר בו, ניתן לו שם. נוכל להפוך את זה לשפה משותפת במעגלים שלנו ולהכניס את זה לשיח. "אולי את בעשיית יתר?" "אני מרגישה שאני מחליקה אל הדפוס שלי"

נתרגל פגיעות: כשאני משיימת את הדפוס אני יכולה לתרגל לבטא את מה שתחתיו – משהו בי בחרדה, יש בתוכי לחץ, אני רואה את הנטייה שלי… אפשר לעצור ואקטיבית לתת מקום לרגש הזה.

מעל הכול: נפתח תרגולי רגיעה שיעזרו לנו להתמשאב, להתמרכז וימנעו את ההחלקה לאחד מהדפוסים. זה יכול להיות לשתות מים, לספור עד 10, לעשות נשימות, לצאת להליכה, לרקוד, לראות סרט, לשתף אהוב.ה, ועוד מלא….

*** מה זה רוגע? ***  קודם כל, זו איכות שניתן לתרגל ולטפח, זה לא רק משהו מולד שאו שיש או שאין אותו!

וברנה מגדירה, על סמך מלא מחקר, שרוגע = פרספקטיבה, מיינדפולנס (נוכחות ברגע), ויכולת לנהל תגובתיות רגשית אוטומטית.

עוד משהו שאהבתי שברנה עושה – היא סיגלה לעצמה הרגל לשאול את עצמה 3 שאלות:

האם יש לי מספיק נתונים כדי להתחרפן ולהכנס לפאניקה?

וגם אם כן, האם זה יעזור למצב שאתחרפן?

וגם – האם אני רוצה להפיץ חרדה או איזון?

ושאלה שאני מוסיפה: איזה צעד קטן אני יכולה לעשות כרגע עבור עצמי, כדי להביא אלי יותר רוגע ואיזון?

מוגש כשירות לציבור, הכיייייי ימלא אותי לשמוע איך ואם הדהד וכל דבר שעולה

בתמונה: ברגע של רוגע 

שלכםן,

עושת היתר המושבעת

רותם