**מוגש כשירות לציבור מתוך שעות של סחור סחור ומאבק פנימי בניסיון לגבור על הרגשות שלי ולשנות אותם, כדי להספיק! להצליח! לתקתק!

וככה, בצהריי יום בהיר, סתווי, ומלא בעשייה, במפגשים, ואפילו בדאגה יפה לעצמי תו"כ, כשבמקביל קורות נסיבות חיים מאתגרות בלשון המעטה, חלק בתוכי מעז להגיד לי את צמד המילים ״את עלובה".

"לא ניצלת את היום הזה כמו שצריך" הוא אומר

"ולמה את כל היום כ"כ לחוצה ומוסחת?"

"מה שווה כל התהליך שעשית אם בסוף היום שלך נראה ככה? לא שווה כלום!״

פה התעוררתי מהלופ. זה כבר היה מספיק קיצוני כדי שאעצור רגע.

ככה? באמת הגיוני שחלק מתוכי מדבר אלי ככה?

עצור סוסים.

פה הבנתי שכנראה חלקים בתוכי זועקים לאמפתיה וכ"כ פספסתי את הקריאות העדינות שלהם שהם כבר צורחים עלי במילים כאלה מכאיבות על עצמי!

אז בעודי כותבת מילים אלו, כואבת על כמה שקשה להיות יצור אנושי כאן בכדור, כואבת על השפה המכאיבה הזו..

אני גם מודה לה, כי היא פשוט גאונה ביכולת שלה לקרוא לי לסדר! לעורר אותי מהאשליה שאין לי זמן לעצור רגע לאמפתיה כי חייבת ל…..

והיא גם מזכירה לי את הדבר הכי יפה בעיניי –

שכל מה שנובע מתוכינו – הוא בעדינו!

אנחנו יצורים הישרדותיים, המערכת שלנו מחווטת להישרדות ולשימור החיים, כך שאין משהו בתוכי שהוא נגדי, שמנסה לפגוע בי.

זה ממש מרכך אותי להזכר שאפילו השיפוט העצמי הכואב ביותר – הוא פשוט הדרך שבה הצרכים שלי מנסים לתקשר אלי כרגע.

מתחת למפלצת השיפוט מסתתר צורך אנושי ויפה. זו בעצם מתנה עמוקה וכ"כ חשובה שפשוט מגיעה בעטיפה ממש מבלבלת.

אני מודה לידע ולכלים שקיימים כדי לתמוך בנו בתוך הניסיון להצליח להיות יצורים אנושיים בעולם הזה,

ופותחת את השנה בלהציע הלאה את אחד מהעוצמתיים ביותר עבורי.

כל הפרטים בתמונה, ותכתבו לי אם תרצו להצטרף ואשלח לכםן כל מה שצריך

ואני עונה לחלק בתוכי שאומר לי "מה הקשר לפרסם עכשיו את העשייה שלך?"

שדווקא מתוך הקושי זה זמן להתחבר לעוצמות שבי ולנתינה שלי,

ושהבנתי שאני צריכה עצירה, נשימה, אמפתיה.. שהוא יכול להוריד הילוך ושעכשיו אני הולכת לתת לעצמי זמן להתחבר לרגשות ולצרכים שלי, לאנושיות שאני.

תודה