באלי לדבר על דיכאון.
הקדמה קצרה: התוכן בפוסט לא מתכוון לנסות ״לפתור״ לפני שישנה שהייה עם מה שיש והכרה בו קודם כל כפי שהוא.. בחוויה שלי, רק אחרי שאני נותנת לעצמי להרגיש את מה שאני מרגישה ומקבלת את עצמי עם הרגש – אז אני יכולה משם גם לנוע ולהתפתח, ולהקשיב למסר העמוק שהרגש רוצה למסור לי
אמל"ק:
אחרי כמעט 30 שנות לימודי חיים, לימודי פסיכולוגיה קלינית, התנסות אינטנסיבית במרפאות בריאות הנפש, זמן מה של הקדשת חיי לתרגול תקשורת מקרבת, מדיטציה ועוד כלים משני חיים, ועיסוק אינטנסיבי בליווי ותמיכה של עצמי ושל אחרים בהתמודדויות עם החיים –
באלי להציע הסתכלות מסוימת על רגש הדיכאון וגם כלי שעבורי הוא מתנה משנת חיים של ממש, בתקווה שזה ייגע אפילו בלב אחד נוסף, ואולי אפילו ברבים.
ניסיתי לחשוב למי אני מייעדת את הפוסט?
אבל בתכלס, אם אתםן חיים על הכדור הזה הפוסט הזה הוא בשבילכםן.
וממש באלי שתשארו איתי עד הסוף, ואם תרצו תנו לי סימן חיים אם קראתםן, ואם ומה נגע בכםן, כדי שאוכל ללמוד מזה, ושנחווה חיבור אנושי משמח לבב
אז לעניינינו,
דיכאון הוא רגש שזכה להרבה תשומת לב בעולם המערבי (ולא רק, אבל זה לפוסט אחר). בעיניי הוא מסמן איזשהו רצף מאוד נרחב של תחושות גופניות (כיווץ, כבדות, כאב..) ורגשות (באסה, דכדוך, חוסר אנרגיה..).
ולדעתי, השימוש הרווח בו בשפה שלנו דיי עושה לו (או יותר נכון לנו..) עוול.
כי בכללי, לקחת חוויה פנימית עשירה, שמורכבת ממגוון תחושות ולנסות לקרוא לה בשם זה מגביל ומצמצם את נקודת המבט ואת האפשרויות הזמינות לנו.
מצעדי הראשון על הכוכב שלנו, ראיתי במו עיני, במשפחה הכי קרובה שלי, איך הכותרת הזו "בדיכאון" – לא תמיד תורמת להתמודדות איתו.
ולצערי (המאוד מאוד אישי) אפילו להיפך, לפעמים היא כמו מזמינה אותו להפוך לנוסע המתמיד בשדה התעופה של החוויה הרגשית-אנושית.
אז עבורי, זו נהייתה כותרת די מבהילה, שבכנות, רוב חיי נמנעתי מלהכיר בקיומה כחלק ממגוון החוויות האנושיות שגם אני חווה כבת אדם כאן. אז אני כותבת את כל המילים האלו, אולי יותר מהכול, כתזכורת חשובה גם לעצמי, על היותי אנושית.
ולשמחתי, אחת המתנות העצומות שקיבלתי בחיי, היא ההבנה שלכל רגש יש תפקיד ראשוני, מקורי, שעבור מימושו בלבד, הוא הגיע לעולם.
רגשות קיימים כדי לקרוא לתשומת ליבנו פנימה.
לעורר אותנו להקשיב למסר פנימי עמוק ויקר.
הם הדרך של הגוף שלנו, של הליבה שלנו, לשדר אלינו מסרים.
והיופי הוא, שכאשר הרגש מקבל את מבקשו – שנכיר בקיומו ונקשיב לו, הוא לא נשאר כפי שהוא למעלה מ-10 שניות.
אז מה רגשות מנסים לספר לנו על עצמנו?
לפי תקשורת מקרבת, הרגשות הם השליחים של הצרכים שלנו. אז כשחלק מהצרכים, הרצונות, האיכויות שחשובות לקיום שלנו (במישור הרגשי/רוחני/פיזי) לא מקבלים מענה, הגוף החכם והמתוק שלנו ימצא את הדרך לשדר לנו את זה דרך הפעלה של רגש מסוים.
ודיכאון מדגים את זה כל כך יפה אפילו בהשפעה הפיזית שלו עלינו!! הוא כמו כוח כבידה שמושך אותנו פנימה אל התכנסות לתוך עצמינו – מעין כובד וכיווץ כלפי מטה.
הגוף הגאון שלנו פיזית מושך אותנו פנימה ומבקש שנקשיב למשהו ממש חשוב שיש לו לומר לנו על הצרכים שלנו.
וכאן הסיפור קצת מסתבך, אבל עם סוף ממש אופטימי, החזיקו חזק!
כי אם יש כאן תהליך טבעי, שהגוף רק מנסה דרך הדיכאון לקרב אותנו למה שאנחנו צריכים בזרימה טבעית שתקדם את מימוש הצרכים שלנו, למה כל כך הרבה פעמים אנחנו חווים אותו כנוסע מתמיד?
בגלל מערכת היחסים שלנו עמו.
כי באופן טרגי, רובינו למדנו להגיב לחוויה רגשית, ובטח שכזו כואבת, דרך חשיבה שנעשתה אוטומטית, ובדרך כלל בגוון ביקורתי ומאשים.
אז יש לופ כזה של מחשבות כמו:
"משהו בך לא בסדר", "את מקרה אבוד"
שהן ממש כמו דשן עשיר שמזין את הקרקע שהדיכאון צריך על מנת לשגשג. זה סוג החשיבה שמזמין את הדיכאון להצטרף למועדון הנוסע המתמיד.
ועכשיו אני מגיעה לחלק שנותן לי תקווה לחיים ולמסע הזה שכולנו עוברים כאן כחלק מהאנושות.
תקשורת מקרבת מציעה לנו לתפוס את הסיפור הכואב שלמדנו לספר לעצמנו כשאנחנו מרגישים דיכאון (או כל רגש אחר שתיישמו את זה עליו), כלומר, לתפוס את החשיבה המכאיבה שכוללת שיפוטים/ביקורת/האשמה/ניתוחים ולתרגם אותה לשפה שדרכה נוכל להתחבר לעצמינו עם יותר בהירות לגבי משהו פנימי שממש חשוב לנו.
אז בגדול, יש כאן מנגנון גאוני ובעיניי ממש מתוק של הגוף שלנו שרק מנסה לשמור עלינו. שרק מנסה לקרב אותנו לחיות האותנטית שלנו.
על תהליך התרגום הזה של שיפוטים לצרכים כתבתי בפירוט שכולל הדגמה ושימוש באנלוגיה מגניבה (לדעתי) לפופקורן בפוסט אחר ואני מזמינה בחום להעיף מבט.
אז עד כאן להיום.
אין דבר שירגש אותי כמו לשמוע אם משהו נגע בכםן?
שלכםן באהבה,
רותם
