איך מסכות החמצן במטוס שינו את חיי?

אני שנים הסתובבתי בעולם עם אמונה ש"רותם טובה" (שאחרים יאהבו…) היא רותם שאין לה צרכים. וגם לא רגשות.

אני צריכה להיות קלה לכולם/ן. תמיד. ולחייך.

לחיות כנוצה, חסרת משקל. שאף אחד לא יצטרך "לסחוב" אותי.

כך גיבשתי משוואה מעוותת שהנחתה אותי ביחסי הגומלין שלי עם העולם:

החוצה ממך = זרימה מתמדת:

(את נותנת את כל כולך כל הזמן כי אחרת את "לא בסדר"!)

פנימה לתוכך = אין כניסה(!):

(את "בסדר" רק אם את לא מקבלת וחלילה שלא מבקשת כלום).

זה סיפור שלימדתי את עצמי מהילדות והוא גם שמר עליי ותרם לי במגוון דרכים (אבל זה כבר בפרקים הבאים…).

אך עם השנים שמתי לב להשפעה הקשה שלו על מערכות היחסים שלי.

קלטתי כמה האמונה שדאגה לאחר = לשים אותו לפניי / לשים את עצמי בצד, זוהי אמונה מגבילה!

הרי אם אני שמה את עצמי בצד… אז מי זו שנשארת שם כדי לדאוג לאחר?

מישהי חלקית, מישהי שמחביאה כל מיני חלקים מתוכה כדי לכאורה לשמור על החיבור עם האחר. אבל האם זו איכות החיבור שהייתי רוצה?

ואז הגיעה מסכת החמצן במטוס!

והיא הגיעה עם ההנחיה – קודם כל את חייבת לשים לעצמך, ורק אחרי זה יכולה גם לאחרים.

מהפכני עבורי!!!

כדי לתמוך באחרים החשובים לנו, אנחנו חייבים קודם כל לנשום בעצמנו!

כדי לתרום לחברה, אני חייבת גם לדאוג לעצמי!

מאז, את המשוואה החליף מעגל אינסופי ומתמשך של נתינה וקבלה:

אחד לא מתקיים בלי השני. צריך לקבל חמצן כדי לתת חמצן, ולהיפך.

וכך מסכת החמצן שינתה את חיי, אותם אני מקדישה למחקר של מערכות יחסים ובאופן ספציפי לשאלה שהפכה למפעל חיי:

באילו דרכים ניתן למלא את עצמנו בחמצן?

כדי שנוכל לממש את עצמנו, להיות מי שאנחנו רוצים להיות בעולם ולתרום לחיים כפי שהיינו רוצים?

אז במסע אחר התשובות אני עליתי על טיסה שלא נגמרת, במסגרתה אני אוספת עוד ועוד כלים שמאפשרים לי לממש את הכוחות והמשאבים הפנימיים שלי. כך אני לומדת להטעין את עצמי, להתמודד עם החיים ולממש את מי שאני רוצה להיות בתוכם.

החלום הכי גדול שלי זה ללוות אתכםן במסע הזה, שיעזור גם לכםן למצוא את הכלים שיהפכו למסכת החמצן האישית שלכםן, בטיסה של החיים.

תצטפו אליי לטיסה?