על מנוחה (ועל מערכת העצבים הגאונית שלנו)

לאחרונה

אני ממש מנסה

מידי פעם

לעצור

ובאמת לנוח

לא לעשות מדיטציה

לא לעשות יוגה

לא לרוץ בטבע

לא לעשות כאילו-נחה-אבל-בתוך-הראש-לגמרי-עובדת

לא לטייל

וגם לא לישון

ממש לנוח

מנוחה מכוונת

לשים את הראש על הכרית

לכמה רגעים

ולהגיד לי

מותר לך

את ראויה

והעולם יהיה (יותר) בסדר אם תנוחי

ו-וואאאו. מי שמכיר אותי קצת יותר לעומק, יודע שזה לא פשוט לי!

כי עבורי – התרוצצות, עשייה, בחוץ, לתת – כל אלו הן ממש התמכרויות.

הערך העצמי שלי היה ועודנו חלקית הרבה פעמים תלוי בכמה אני עושה או לא עושה ובטיב העשייה שלי.

מה שנקרא – עובדת על זה

לאחרונה אפילו גיליתי שזה דפוס טראומתי של מערכת העצבים שלי, ושאני ממש לא לבד בזה.

כלומר, במילים פשוטות ובקצרה (צפו הרבה פוסטים מפורטים על זה בהמשך כי זה מידע ששווה זהב, אני חווה את זה על בשרי בחיי וגם יום-יום בקליניקה):

מערכת העצבים שלי התרגלה לחוש סוג-של בטחון בעולם כשהיא בפעילות יתר, שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בהיפר-פעילות ובעשייה מסביב לשעון. אז לאור נסיבות כאלו ואחרות בחיי, מערכת העצבים שלי, למען ההישרדות שלי, נתקעה במצב הזה.

וזה מבלבל, כי משאני זוכרת את עצמי, כשמסתכלים עלי מהצד בדר״כ אומרים – ״וואו איך את עושה את כל זה״, ״את לא יודעת לנוח אה?״, ״את אנרג׳ייזר או סופרוומן או משהו?״, והמשפטים האלו, היו כמו דשן טעים ומזין לדפוס הזה, ממש טפחו לו על השכם.

אז מתוך המצב הזה של מערכת העצבים שלי, למדתי כל מיני סיפורים (לא מודעים) על עצמי ועל איך שאני ״אמורה״ להתנהל בעולם כדי להיות ראויה.

כששמעתי בקורס שעשיתי משפט בסגנון של ״יש המון אנשים שמהצד מאוד מרשימים ומצליחים בהמון דברים, אבל אם נכנסים פנימה רואים שהעשייה שלהם לא בהכרח מגיעה ממקום לגמרי בריא״, מיד התחלתי לבכות. זה היה כמו ״בינגו״ חזק לתיאור הסיפור שלי.

שלא תבינו לא נכון, אני כל כך אוהבת את תחום העשייה שלי, אפשר לומר שאני אפילו ממש מאוהבת בו, ומלאה בתשוקה עצומה.

אני מלאת תודה על זה שזכיתי בכך שהדבר שאני הכי אוהבת לעשות הוא העבודה, עשייה, יצירה, התנדבות ושליחות שלי.

אם כך, המקום הפחות בריא מדבר על המינונים והכמויות, שלאורך השנים, הונעו מתוך מקום הישרדותי. מקום שמתוכו לא יכולתי לעצור, ולהתמלא בחזרה מהעשייה. להתמלא בסיפוק והנאה. כי ה-היפר עשייה עצמה הייתה כמו גלגל הצלה לנפש.

החדשות הטובות הן שאפשר לאמן את מערכת העצבים שלנו וליצור מתוך בחירה הרגלים שיותר בריאים לנו

רותם של לפני חמש שנים לא הייתה מאמינה למראה רותם של היום –

המינונים מתאזנים, הבחירות מתדייקות, ותמיכה-עצמית + עצירות מלא מחדש הופכות לחלק מהשגרה ואפילו לתכנים וכלים שאני מעבירה הלאה.

היום אני במקום שיכול להתמלא בחזרה.

אני גאה לומר, ואני רועדת מהתרגשות ודמעות מגיעות לעיניים בעודי כותבת את המילים האלו – שהעשייה שלי מגיעה ממקום הרבה יותר בריא, שלם ומאוזן

כי מערכת העצבים שלי, שעבדה כל כך קשה כדי לשמור עליי בשנים שהיא הייתה חייבת, כמעט לא האמינה שזה אפשרי עבורי. אבל באותו הזמן, זה היה החלום שלה, זה ממש הדבר שהיא הכי רצתה עבורי. שאוכל לעשות, להגשים, להצליח – וגם לנוח.

נכון שיש עוד תהליך לעבור, ודפוס, כמו כל התמכרות, מוצא את דרכו לחזור ולבצבץ בעוצמות כאלו ואחרות, אבל אין ספק שאני במסלול הבריא, ואני כל כך מלאה בתודה על הידע והכלים האלו שממש משנים לי את החיים יום-יום

אני גם ממש מודה על הזכות (!!) ללוות אחרים/ות במסע שלהםן בחזרה הביתה אל עצמםן, בעזרת ידע וכלים שאני חווה על בשרי את עצמתם

*** אי אפשר בעיניי לדבר על מנוחה מבלי להזכיר את הקשר שלה למחזוריות הנשית, שיכולה לתת הרבה השראה לכל המגדרים שבינינו ולא רק לנשים… אבל זה לפוסט אחר…

ממש באלי לשמוע מכםן – מהי מנוחה אמיתית בשבילכםן? ואם אתםן מזהיםות מה מפריע לכםן לפעמים להגיע אליה, ומה עוזר?