מה קרה כשהתחלתי לכתוב בפייסבוק, אחרי שנים של שתיקה?
( או: אם גם לכםן יש אזור נוחות וחוויות כאלו ואחרות סביב ניסיונות יציאה ממנו – הפוסט הזה בשבילכםן:) )
אמל"ק:
כשאני נפתחת לאפשרויות, אפשרויות חדשות נפתחות אליי…
כשאני יוצאת מאזור הנוחות שלי, תוך כדי שאני גם מחוברת לאופן שבו הוא חשוב ושומר עליי – הקסם קורה.
~~ איך זה עבורכםן? מתי הפעם האחרונה שיצאתםן מאזור הנוחות שלכםן? ואיך זה היה? ~~
(כל כך אשמח לשמוע מכםן בתגובות! שם תמצאו גם לינק לדף שמרכז את העשייה שלי ולקורס של שלושת המפגשים לחיזוק שריר הלב)
הסיפור המלא:
אחרי שנים טובות בהן הייתי משתמשת חרישית בפייסבוק, וסיפרתי לעצמי ש"המדיות האלו לא בשבילי…", וש- "מבחינתי זו רק פלטפורמה להיות מעורבת בעניינים חברתיים שבוערים בי"….
התחלתי לכתוב את עצמי ולשתף בתכנים שיקרים לי, שאני מאוד מאמינה בהם, שנוגעים בי הכי עמוק, ועל חוויות מאוד אישיות שלי בהקשר של ההשפעה העוצמתית והישירה שלהם על חיי.
אני ממש זוכרת כמה מתח הרגשתי בגוף לפני הקטע הראשון שפרסמתי, אי שם בסוף אפריל…
כמה שזה כיווץ אותי… הרגיש כ"כ לא נוח או טבעי…
ובכל זאת, בחרתי לעבור דרך מסת ההתנגדויות (המכובדת ביותר) שביקרה אותי, בזכות דבר אחד:
החיבור למה שחשוב לי ולמטרות שלי.
ומשם – בדיקה אותנטית עם עצמי:
האם יש בי רצון אמיתי לעשות את זה?
האם אני מאמינה שזה יתרום למימוש הכוונות שלי?
וכאמור התשובה שנמצאה היא – כן!
הבנתי שזוהי דרך לתרום, אם אוכל לשתף בתכנים שעשויים לתת ערך, לעורר השראה וליצור חיבורים.
וכמו תמיד בחיים, העניין הזה באופן עקבי אף פעם לא מאכזב אותי, ותמיד מהמם אותי:
כשאני מסכימה להיפתח לאפשרויות חדשות… אפשרויות חדשות נפתחות בפני.
אני חווה עכשיו יותר מתמיד את התוקף של האמירה הידועה ש"הקסם קורה מחוץ לאזור הנוחות!"
אז כשאני עושה צעד לכיוון חדש ועוברת דרך ההימנעות וההתנגדויות שרוצות לשמור אותי בקונכייה המוגנת שלי (שזה גם יפה! אני מעריכה את זה! אבל גם רוצה לאפשר לי צמיחה והתפתחות),
מתרחש לו דבר שהוא בגדר קסם בעיניי:
מתחילה זרימה יפיפיה ושופעת של נתינה.
וזה אולי אחד הדברים שהכי מרגשים אותי בחיים – מעגל הנתינה האינסופי.
אני מביאה משהו מעצמי, ואז מקבלת דברים שבכלל לא יכולתי לדמיין.
קשה בכלל להפריד בין הנתינה לקבלה כי בחוויה שלי הן אחת.
פתאום אנשים עתיקים וחדשים יצרו קשר ושיתפו איך הם נהנים מהשיתופים שלי, הציעו יצירה משותפת, התעניינו בקורסים שאני מציעה… חוויתי את הלב שלי מתרחב ומתחבר לו ללבבות נוספים.
ואחרי ההיי הזה.. פתאום, בימים האחרונים…
ההתנגדות וההימנעות חזרו לביקור ולבשו צורות של כל מיני מחשבות:
"די! אולי כתבתי מספיק? מה הערך של זה? אולי זה יותר מידי? את מי זה מעניין בכלל?" וכן הלאה…
אז ניצלתי את ההזדמנות ליישם את התרגול שלאחרונה הכי תומך בי מול קשיים שעולים ביני לביני:
ושהיתי…
אפשרתי לעצמי לרגע לעבור דרך הקול המתנגד שעלה מתוכי, כדי להתיידד איתו, להקשיב לו ולבדוק מה הוא מבקש ממני?
נזכרתי במטאפורת הפופקורן (קישור לפוסט הפופקורן בתגובה הראשונה:)) – שהשיפוטים שלי על עצמי הם בעצם כמו פופוקורן!
אם אתפוס אותם בזמן ואתייחס אליהם בעדינות, יש להם פוטנציאל להיות טעימים בטירוף! או בעצם – לתמוך בי במקום להוריד אותי למטה…
כך הבנתי שההתנגדות שחזרה לבקר, מבקשת ממני קצת מנוחה והערכה.
היא רצתה להזכיר לי שכל הדבר הזה, לצד כל היופי שלו, הוא בעצם ממש חדש לי! וזה מאתגר!
הבנתי שיש חלק פגיע בתוכי שמרגיש קצת חשוף לעולם, לביקורת, לחוסר וודאות…
והוא בסה"כ מבקש ממני קצת יחס, הכרה על המאמץ שעשה, ורגע מנוחה בחזרה לקונכיה האהובה עלינו…
ולסיכום המעשייה:
ברגע שיצאתי מהחשיבה ש"זה לא בסדר שיש לי התנגדות! למה היא עולה שוב? אני חייבת להמשיך לפרסם כדי לקדם את היוזמות שלי!!", וחיבקתי את הצרכים היקרים שלי –
יכולתי לראות את עצמי במלוא האנושיות שלי, לכלול את כל הקולות שבי, ומשם לנוע, ממקום אוהב.
וזה מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הזה.
קלטתי שבמיני תהליך הזה שעברתי בימים האחרונים סביב הפרסום בפייסבוק, טמונים אוצרות!
זיהיתי הזדמנות לתרגל פגיעות:
להביא את החוויה האנושית הנוכחית שלי, כפי שהיא, במלואה… כולל החלקים ה"פחות יפים",
ואם כך אני מעודדת אנשים נוספים סביבי לתרגל גם הם פגיעות ולמצוא את האנושיות המשותפת שלנו בכל פעם מחדש.. אז אני את שלי עשיתי
אני מסיימת לכתוב מלאה בהערכה ובתודה לכל מי שקורא/ת, מגיב/ה…
זה עוזר לי להרגיש יותר חיבור וביחד גם דרך המסך.
ובתמונה: דוגמה ליציאה קצת מוגזמת שלי מאזור הנוחות, אי שם ב2014
