למה אין לי יותר חמלה לעצמי?

איך זה שאני כל כך מלאת חמלה לבעלי חיים וא.נשים סביבי, ולעצמי אני כל כך קשה?

שאל אותי לב אחד יפה שאני פוגשת מידיי שבוע כבר חצי שנה במרפאה.

מהמון המון סיבות לדעתי, עניתי.

וחלק גדול מהן בכלל לא קשור אליך. הרבה השפעה של הפנמות מתוך הקשר חברתי-קולקטיבי ובין-דורי, ובאופן אבסורדי זה גם תולדה של כל מיני מנגנונים גאוניים שיש במערכת שלנו להישרדות ומענה על צרכים יקרים, שידעו להתעורר מוקדם בחיינו כדי לשמור עלינו.

שיתפתי שבחוויה שלי הפער הזה כ"כ כואב, ושאלתי איך זה בשבילה?

ואכן. המון המון כאב מהיחס שלנו לעצמנו.

ומה אם תוכלי לנסות להתייחס לעצמך כמו שהיית מתייחסת לחברה הכי טובה שלך?

זה רעיון טוב.

ומה אם נוכל לזכור שמתחת למסרים הקשים שאת מוסרת לעצמך, גם אם זה ממש לא מרגיש ככה, תמיד יש שם חבורה תמימה של צרכים שמסתתרים מתחת לפני השטח, צרכים שלצערינו מצאו דרך לא מגניבה בכלל לסמן לך שהם רוצים את תשומת ליבך.

כן. לגמרי. זה גם רעיון טוב.

אנחנו לא נאבקות במה שעולה, אנחנו רק רוצות לצד מה שעולה, גם להביא יותר ויותר מהחמלה שקיימת בתוכך פנימה. אנחנו הרי יודעות שהיא קיימת בוודאות. זה שהיא זורמת החוצה בכזה שפע זו הוכחה מדהימה, ותזכורת מעולה לנתב אותה באופן מכוון גם פנימה.

זה היה לפני שבועיים. השבוע אני בעצמי הייתי בלחץ מטורף. שמתי לב שלחץ, זה המצב הרגשי שהכי קשה לי לקבל בתוכי. קשה לי להיות אמפתית עם עצמי כשאני לחוצה. הייתי סופר מודעת לזה. ועדיין, היה מאבק, מאבק עיקש. עד הרגע הזה, שהרשתי לעצמי לשתף ולהתמך. אחרי שעשיתי כל מה שיכולתי לפורקן לוויסות  של לחץ בעזרת תנועה ונשימה..

האמפתיה מבחוץ הזכירה לי שיש לי את אותה האמפתיה בתוכי, היא אפשרה לה להתעורר.

פתאום היה רגע מכונן שהאבק התנקה וזה נהיה לי ברור לחלוטין אילו צרכים מסתתרים שם מתחת למצב הקשה הזה של הלחץ.

מהרגע שראיתי את הצרכים, הרגשתי שאין דרך חזרה. שממש אין לי אפשרות שלא לאהוב, לקבל ולחבק אותם. ממש הרגשתי כאילו הצרכים הם כמו תינוק בן יום, רך, עדין ופגיע, שאני מחזיקה בידיים שלי, ואין שום סיכוי בעולם, שלא אעשה הכול כדי לשמור עליו, וכדי לתת לו את המענה הכי חומל ואוהב.

אני ממשיכה ליצור מתוך תשוקה עצומה עוד ועוד מרחבים שמנגישים כלים למימוש ולגילום האיכות הזו של חמלה –

אם תרצו פרטים כתבו לי, ואשלח בהתרגשות